קלאס, גוגואים וחמש אבנים: המשחקים שמילאו את החצר

מי שגדל בישראל לפני עידן הסמארטפונים זוכר את הצלילים: גוגואים מתגלגלים על המדרכה, ספירה בקול רם לפני מחבואים, ומישהו שצועק מהחלון שהאוכל מוכן. החצר של הבניין או השכונה הייתה העולם כולו. לא היה צורך בהרבה ציוד. גיר, חבל, כמה אבנים קטנות או כדור ישן הספיקו לשעות של משחק. רבים מהמשחקים האלה עברו מילד לילד, בלי ספר חוקים ובלי מבוגרים.

קלאס: גיר, אבן וקפיצה על רגל אחת

ציור הקלאס על המדרכה היה כמעט טקס. משבצות ממוספרות, לפעמים עם חצי עיגול בקצה, ואבן שטוחה שזורקים אל המשבצת הנכונה. אחר כך קופצים על רגל אחת, מדלגים על המשבצת שבה האבן, ומרימים אותה בדרך חזרה בלי לאבד שיווי משקל. כל שכונה כמעט ידעה גרסה קצת שונה של החוקים, והוויכוחים על מה נחשב דריכה על הקו היו חלק מהמשחק לא פחות מהקפיצות עצמן.

גוגואים: כלכלה של חרצנים

הגוגואים, חרצני משמש, היו מטבע של ממש. אוספים אותם בעונת המשמשים, מייבשים, שומרים בשקית או בקופסה, ומשחקים בהם לכל אורך הקיץ. היו משחקים של זריקה אל מטרה, היו כאלה עם קופסה שבה חורים בגדלים שונים, וגם גוגואים צבועים או מיוחדים שנחשבו יקרים במיוחד. ילדים למדו מזה, בלי לשים לב, משהו על סחר, על סיכון ועל הפסד בכבוד.

חמש אבנים: זריזות ידיים

חמש אבנים, שהפכו בהמשך לקוביות מתכת או פלסטיק קטנות, דרשו ריכוז וידיים מהירות. זורקים אבן אחת לאוויר, אוספים מהרצפה אבן אחרת, ותופסים את הראשונה לפני שהיא נופלת. השלבים הלכו ונעשו מסובכים יותר, עם שמות ותנועות שכל ילד הכיר. זה היה משחק שאפשר לשחק כמעט בכל מקום: על המדרגות, בהפסקה בבית הספר, או על השטיח בבית בימי חורף.

גומי: המשחק שקפץ בין הרגליים

חבל גומי ארוך, קשור במעגל, שני ילדים שעומדים בתוכו ומותחים אותו, וילד שלישי שקופץ ביניהם בסדרת תנועות. עם כל שלב הגומי עולה, מהקרסוליים לברכיים ואז לירכיים. היו לכך שירים וחרוזים שליוו את הקפיצות, וכל ילדה וילד ידעו בדיוק מתי מגיע תורם. מי שהסתבך בגומי יצא, והתור עבר הלאה.

מחבואים, תופסת ומלך הגבעה

לצד המשחקים עם הציוד היו המשחקים הגדולים, שדרשו רק ילדים ומקום. מחבואים בין הבניינים ובחדרי המדרגות, תופסת על כל גרסאותיה, ומשחקים קבוצתיים שבהם צריך לכבוש שטח או לשמור עליו. ערבי הקיץ הארוכים היו הזמן המושלם. השמש שוקעת, הרחוב מתמלא, וכל ילד יודע שיש עוד רבע שעה עד שקוראים לו הביתה.

החוקים שנוצרו בשטח

אחד הדברים המעניינים במשחקי החצר הוא שהחוקים נוצרו ונשמרו על ידי הילדים עצמם. ילדים גדולים לימדו את הקטנים, וכל דור הוסיף שינויים קטנים. היה צריך להתווכח, להתפשר ולהחליט יחד מה הוגן. בלי שופט ובלי מבוגר, הילדים למדו לנהל קבוצה, לקבל הפסד ולשמור על כללים משותפים. זה היה בית ספר חברתי של ממש.

הגוף כחלק מהמשחק

כמעט כל המשחקים האלה היו פיזיים. קפיצה, ריצה, איזון, תפיסה וזריקה. ילדים בילו שעות בתנועה בלי שאיש קרא לזה ספורט. הברכיים השרוטות והנעליים השחוקות היו סימני כבוד. גם המשחקים השקטים יותר, כמו חמש אבנים, פיתחו קואורדינציה וסבלנות.

מה קרה למשחקים האלה

עם הזמן השתנו החיים בשכונות. ילדים רבים מבלים יותר זמן בבית, בחוגים מאורגנים או מול מסכים, והחצר כבר לא תמיד מלאה כמו פעם. אבל המשחקים לא נעלמו לגמרי. בגני ילדים ובבתי ספר עדיין מציירים קלאס, ובעונת המשמשים יש עדיין ילדים שאוספים גוגואים. הורים רבים מלמדים את ילדיהם את המשחקים שהם עצמם שיחקו, וכך הם עוברים הלאה.

להחזיר את החצר

מי שרוצה להחזיר קצת מזה לחיי הילדים לא צריך הרבה. קופסת גירים, חבל גומי וכמה אבנים שטוחות יכולים להספיק לאחר צהריים שלם. אפשר לארגן מפגש של ילדי הבניין, ללמד אותם משחק אחד ולתת להם להמשיך לבד. לפעמים ההורים מגלים שהם עצמם נהנים לקפוץ שוב על רגל אחת, גם אם שיווי המשקל כבר לא מה שהיה.

הזיכרון שנשאר

כשמבוגרים נזכרים בילדות, הם לא תמיד זוכרים את הצעצועים היקרים. הם זוכרים את החברים בחצר, את הקיץ שלא נגמר ואת התחושה של חופש. משחקי החצר היו פשוטים, אבל הם יצרו קשרים, זיכרונות ושפה משותפת לדור שלם. אולי זה מה שהופך אותם לנוסטלגיים כל כך: הם מזכירים לנו תקופה שבה כל מה שהיה צריך כדי ליהנות היה לצאת החוצה.

המשחקים של ימי החורף

כשירד גשם, המשחק עבר פנימה. משחקי קופסה ישנים, קלפים, ארמונות של כריות וסדינים ומשחקי ניחוש על השטיח בסלון מילאו את אחר הצהריים. גם אז, רוב המשחקים דרשו בעיקר דמיון וחברים, והילדים המציאו חוקים חדשים כשהישנים נמאסו עליהם.

לסיכום

קלאס, גוגואים, חמש אבנים וגומי הם יותר ממשחקים. הם חלק מהתרבות הישראלית של הילדות, שעברה מדור לדור ברחוב ובחצר. בפעם הבאה שתראו קלאס מצויר על מדרכה, אולי שווה לעצור, לחפש אבן שטוחה ולנסות שוב. במקרה הגרוע, תצחקו קצת על עצמכם.

צילום: Bethany Nowviskie / Wikimedia Commons (CC BY 2.0)