ביקורת: Abbey Road של הביטלס, האלבום שנשאר על המעבר

יש אלבומים שמכירים עוד לפני ששומעים אותם, בזכות העטיפה בלבד. Abbey Road הוא אחד מהם: ארבעה מוזיקאים חוצים מעבר חצייה בלונדון, תמונה שהפכה לאחד הדימויים המוכרים בתולדות הפופ, ומעבר החצייה עצמו הפך לאתר עלייה לרגל של מעריצים. אבל מה שמחזיק את האלבום הזה כבר עשרות שנים הוא לא העטיפה, אלא המוזיקה.

הרקע

לפי ויקיפדיה, Abbey Road יצא ב-26 בספטמבר 1969 בחברת התקליטים Apple, והוא האלבום האחרון שהביטלס הקליטו יחד, גם אם לא האחרון שיצא. אפשר לשמוע את זה: יש בו תחושה של להקה שיודעת להשתמש בכל מה שלמדה, בלי לנסות להוכיח שום דבר.

מה עובד

הצד הראשון מגוון ומשוחרר, עם שירים שכל אחד מהם נשמע כמו עולם קטן. הצד השני הוא החלק שבגללו רבים מחשיבים את האלבום ליצירת מופת: רצף של קטעים קצרים שזורמים זה לתוך זה כמו סוויטה אחת, ונגמר בתחושה של סגירת מעגל. גם בהאזנה היום, ההפקה נשמעת חמה וברורה, והשירים לא מרגישים מיושנים.

מה פחות

מי שמחפש אחידות עלול להרגיש שהצד הראשון קופץ בין סגנונות. אבל זה בדיוק חלק מהקסם, ולדעתנו זו לא באמת חולשה.

השורה התחתונה

אלבום שמתאים להאזנה מלאה, מההתחלה ועד הסוף, רצוי בלי לדלג. ואם יש לכם פטיפון, זה בדיוק התקליט שבשבילו כדאי להפעיל אותו. על החזרה של התקליטים כתבנו בכתבה על הקסם של הוויניל, ועל הדרך שהמוזיקה עשתה מאז במהקסטה לסטרימינג.

מקורות: Abbey Road, ויקיפדיה האנגלית

צילום: Sander Lamme / Wikimedia Commons (CC BY 3.0)