מאיפה הגיעו הפפראצי? הסיפור של המילה, המקצוע והוויכוח שלא נגמר

מעטות המילים בעולם הבידור שמעוררות תגובה כה מעורבת כמו "פפראצי". יש מי ששומעים אותה ומדמיינים צלמים נועזים שתופסים רגע אמיתי, ויש מי שחושבים מיד על הטרדה. הסיפור שלה מתחיל, באופן מפתיע, בקולנוע.

דמות בשם פפראצו

בסרט "לה דולצ'ה ויטה" של פדריקו פליני משנת 1960 מופיע צלם עיתונות בשם פפראצו, שמסתובב ברומא בעקבות מפורסמים ומחפש תמונה שתימכר. הדמות הייתה משנית, אבל השם נדבק. תוך זמן קצר החלו להשתמש בצורת הרבים של שמו כדי לתאר את כל הצלמים שרודפים אחרי סלבס, והמילה עברה לשפות רבות, כולל עברית.

הסרט עצמו תיאר את רומא של אותן שנים, עם בתי קפה, מכוניות ספורט וכוכבי קולנוע מכל העולם. הצלמים שעמדו ברחובות האלה היו חלק מהנוף, והסרט רק נתן להם שם.

הטכנולוגיה שאפשרה את המקצוע

הצילום הזה דרש ציוד שאפשר לשאת ביד ולהפעיל במהירות. מצלמות קטנות יחסית, עדשות טלה שמאפשרות לצלם מרחוק וסרטי צילום רגישים יותר פתחו את הדלת לתמונות שלא היו אפשריות קודם. בהמשך, המעבר לצילום דיגיטלי שינה שוב את הכללים: אפשר לצלם מאות פריימים, לבדוק מיד את התוצאה ולשלוח לעורך בתוך דקות.

הכלכלה של תמונה אחת

הפפראצי עובדים לרוב כעצמאים או דרך סוכנויות. ערכה של תמונה תלוי בבלעדיות שלה ובביקוש. תמונה של מפורסם יוצא מבית קפה שווה מעט. תמונה שמספרת סיפור, כמו זוג חדש או מראה מפתיע, יכולה להימכר להרבה כלי תקשורת. הפער הזה בין תמונה שגרתית לתמונה מבוקשת הוא שדוחף חלק מהצלמים להתקרב יותר מדי, לחכות שעות מחוץ לבתים ולעקוב ברכב.

איפה עובר הגבול

כאן מתחיל הוויכוח. מצד אחד, אנשים שבחרו בחיים ציבוריים מצטלמים במקומות ציבוריים, וזה חלק מהעסקה. מצד שני, יש הבדל גדול בין צילום על השטיח האדום לבין מעקב אחרי ילדים בדרך לבית הספר. במדינות רבות קיימים חוקים שנוגעים לפרטיות, להטרדה ולצילום בשטח פרטי, אך הם שונים ממקום למקום ומשאירים לא מעט אזורים אפורים.

בשנים האחרונות חלק מכלי התקשורת ומהקוראים עצמם מתחילים לשאול שאלות. יש עורכים שנמנעים מפרסום תמונות של ילדים של מפורסמים, ויש קהלים שמגיבים בכעס כשתמונה נראית פולשנית. הלחץ הזה לא העלים את המקצוע, אבל שינה את מה שנחשב לגיטימי.

כשהסלבס מצלמים את עצמם

המהפכה הגדולה ביותר הגיעה דווקא מהכיוון ההפוך. כשכל מפורסם יכול להעלות תמונה לרשתות, הוא מקדים את הצלמים. הודעה על הריון, זוגיות חדשה או שינוי במראה מתפרסמת קודם אצלו, בתנאים שלו. זה מוריד מערכן של חלק מהתמונות הגנובות ומחזיר שליטה לאנשים עצמם.

במקביל, גם הקהל הפך לצלם. כל עובר אורח עם טלפון יכול לצלם מפורסם בסופרמרקט ולהעלות את זה תוך שניות. במובן מסוים, כולנו הפכנו קצת לפפראצו.

הצד של הצלם

קל לדבר על פפראצי כקבוצה אחת, אבל מאחורי המצלמות יש אנשים שונים מאוד. יש צלמים שמגיעים מעולם העיתונות ורואים בעצמם מתעדים של תרבות פופולרית, ויש כאלה שנמשכים בעיקר לכסף המהיר. רבים מהם עובדים שעות ארוכות, בתנאים לא יציבים ובלי ביטחון כלכלי. ימים שלמים יכולים לעבור בלי תמונה אחת שנמכרה. חלקם מקפידים על כללים לא כתובים, כמו לא לצלם ילדים או לא לעקוב אחרי מכונית בכביש מהיר, ואחרים פחות. הוויכוח הציבורי נוטה להתעלם מהמגוון הזה, אבל הוא חשוב כדי להבין למה הכללים משתנים כל כך ממקום למקום.

שיתוף פעולה שקט

לא כל תמונה שנראית גנובה באמת נלקחה בלי ידיעה. בעולם הבידור מוכרת התופעה של צילומים מתואמים: היחצן מדליף מראש לצלם איפה הכוכב יהיה, והתמונה שמתפרסמת נראית ספונטנית לגמרי. זה יכול לשמש לקידום סרט, להצגת זוגיות חדשה או פשוט כדי להישאר בשיחה. הקהל כמעט אף פעם לא יודע אם תמונה מסוימת תואמה או לא, וזה עוד סיבה להתייחס לתמונות כאלה בקצת חשדנות בריאה.

ובישראל?

הסצנה המקומית קטנה ופחות אגרסיבית מזו של לוס אנג'לס או לונדון, בין השאר כי הקהל קטן והמפורסמים נגישים יותר. רבים מהם מסתובבים בלי מאבטחים, ומפגשים מקריים ברחוב נגמרים לרוב בבקשה לסלפי. עדיין, גם כאן יש צלמים שעוקבים אחרי אירועים, חופים ומסעדות, וגם כאן עולות שאלות על פרטיות.

מה שכן בולט בארץ הוא השילוב בין מפורסמים לבין הרשתות. רבים מהם משתפים בעצמם רגעים מהחופשה, מהמשפחה ומאחורי הקלעים של הצילומים, כך שהצורך בצלמים שרודפים אחריהם קטן יותר. בצד השני, הקהל המקומי מכיר את הפנים מקרוב, וכל מפגש מקרי בסופרמרקט יכול להפוך לסטורי. ההבדל בין צילום מקצועי לצילום של עובר אורח הולך ומיטשטש, והשאלות על פרטיות עוברות בהדרגה מהצלמים המקצועיים אל כולנו.

לסיכום

הפפראצי הם תוצר של סקרנות אנושית, של טכנולוגיה ושל כסף. הם קיימים כי אנחנו רוצים לראות, וכי מישהו מוכן לשלם על זה. אולי השאלה החשובה היא לא אם הם צריכים להיות, אלא איזה סוג של תמונות אנחנו, הקוראים, מוכנים לצרוך. כל קליק הוא גם הצבעה קטנה.

צילום: Federico Fellini / Wikimedia Commons (Public domain)